פסק-דין בתיק תא"מ 23056-12-11

תביעה שטרית למימוש שטר על סך 10,000 ש"ח עליו חתם הנתבע כערב להתחייבויותיה של בתו, אשר שכרה את דירתו של התובע.

העובדות

1.                  ביום 23.4.2008 נחתם הסכם שכירות (להלן - " הסכם השכירות המקורי") בין התובע לבתו של הנתבע, אלה מוד-חי (להלן - " החייבת"). התובע השכיר לחייבת דירה ברחוב *********** (להלן - " המושכר") לתקופה בת שנה אחת מיום 1.5.2008 ועד ליום 30.4.2009 תמורת דמי שכירות של 2,150 ש"ח לחודש.

בסעיף 17 להסכם השכירות המקורי נקבע כי "להבטחת פינוי המושכר במועדים האמורים בהסכם זה ופירעון כל התשלומים החלים על השוכרים לפי הסכם זה, ימסרו השוכרים למשכיר שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח של ערב בעל רכוש". הנתבע חתם על שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח לפקודת התובע (להלן - " השטר"). השטר נמסר לתובע במעמד החתימה על הסכם השכירות המקורי.

2.                  בסעיף 8 להסכם השכירות המקורי ניתנה לכאורה לחייבת אופציה להאריך את השכירות לתקופה נוספת של שנה אחת, ובאותם תנאים, אך באותה נשימה נקבע כי לתובע תהיה הזכות להעלות את דמי השכירות.

3.                  התובע והחייבת האריכו את הסכם השכירות שלוש פעמים: פעמיים בהסכמה על-פה, ופעם נוספת בהסכם בכתב. ההסכם בדבר הארכת הסכם השכירות בפעם השלישית נחתם ביום 14.7.2011. בהסכם זה (להלן - " ההסכם הנוסף") שכרה החייבת את המושכר מן התובע לתקופה בת 12 חודשים, מיום 1.7.2011 ועד ליום 30.6.2011.

ראוי לציין כי דמי השכירות בשתי תקופות ההארכה הראשונות נותרו 2,150 ש"ח לחודש. דמי השכירות על פי ההסכם הנוסף היו 2,400 ש"ח לחודש.

4.                  החייבת עמדה בהתחייבויותיה כשוכרת על פי הסכם השכירות המקורי ושני הסכמי ההארכה שנקשרו על-פה (כעולה מעדות התובע). החייבת הפרה את הוראות ההסכם הנוסף, בכך שלא שילמה את דמי השכירות משך שנה תמימה ולא פינתה את המושכר במועד. התובע נדרש להגיש נגד החייבת תביעה לפינוי מושכר, ורק לאחר מתן פסק הדין באותו הליך עזבה את המושכר.

5.                  התובע לא הצליח להיפרע מן החייבת, ועל כן הגיש את השטר לפירעון בלשכת ההוצאה לפועל. נתנה רשות להתגונן ומכאן התביעה שלפניי.

דיון

6.                  תביעה זו היא תביעה שטרית, אך ודאי שיש להיזקק במסגרתה לטענת הנתבע - עושה השטר - כי על פי עסקת היסוד אינו חב לתובע דבר (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה(4) 193).

7.                  השאלה המרכזית העומדת להכרעה במקרה זה היא האם ערב הנתבע רק לחיובים הנובעים מהסכם השכירות המקורי, או שהוא ערב גם לחיובים הנובעים מן ההסכם הנוסף.

התובע טוען כי ערבותו של הנתבע משתרעת על פני תקופת השכירות הראשונה וכן על פני כל תקופת הארכה שלאחר הסכם זה. התובע למד מסקנה זו מהוראת סעיף 8 להסכם המקורי, לפיה כל תנאי ההסכם יחולו בתקופות ההארכה, ומכך שהנתבע ידע על כך שבתו החייבת האריכה מספר פעמים את תקופת השכירות. לשון אחר: לשיטת התובע לא היה צורך בעריכת שטרי ערבות חדשים, משום שהנתבע קיבל על עצמו, לפחות מכללא, להיות ערב לחיובי בתו בכל תקופה בה יוארכו תנאי ההסכם המקורי.

הנתבע טוען כי ערבותו משתרעת על פני תקופת השכירות הראשונה בלבד. כיוון שמעדות התובע עלה שאין מחלוקת כי החייבת מלאה את כל התחייבויותיה כלפיו בתקופת השכירות הראשונה, וכן בתקופת השכירות השנייה (תקופת ההארכה הראשונה), לא התקיים לדעת הנתבע תנאי היסוד בעשיית השטר. מאז חתימת השטר לא נדרש הנתבע להאריך את תוקף ערבותו וממילא לא נתן אישור לכך. איש לא פנה אליו בעניין זה. ערבותו אינה יכולה להשתרע מעבר לתקופה לה הסכים הנתבע.

8.                  בשאלה המרכזית העומדת להכרעתי הדין עם הנתבע.

אני מוצא לדחות את גרסת הנתבע בעדותו לפניי, לפיה לא נתן דעתו לפרטי הסכם השכירות המקורי, הגם שנכח במעמד חתימתו וכאמור חתם על שטר ערבות בקשר אליו. הנתבע ידע אל נכון בקשר למה ניתנת ערבותו, וברור שעשה את השטר בהתאם לסעיף 17 להסכם השכירות המקורי.

לפי האמור בסעיף זה להסכם השכירות המקורי הערבות היא להתחייבויות החייבת "לפי הסכם זה". "הסכם זה", ולא הסכמים אחרים. ערב אחראי רק אם קיבל על עצמו את הערבות בלשון ברורה. ברור אם כן כי ערב לחוזה שכירות אינו ערב, מניה וביה, לכל חוזה שכירות חדש שנקשר בין הצדדים הישירים לחוזה השכירות המקורי [ת"א (פ"ת) 2712/05 מרידור נ' קובי (פורסם במאגר "נבו") (14.1.2008); ת"א (שלום י-ם) 12376/04 יחזקאל נ' עזרא (פורסם במאגר "נבו" (23.5.2006); ע"א (חי') 4099/96 מנדל נ' לנגזם, תק-מח 97(2) 408 (20.5.1997)].

הוכח כי החייבת חידשה את הסכם השכירות המקורי, תחילה באותם תנאים ומאוחר יותר בתנאים אחרים, אך יש לדחות את טענת התובע כי הנתבע ערב גם בתקופות ה"אופציה". ראשית, משום שהלכה למעשה סעיף 8 להסכם השכירות המקורי אינו קובע אופציה אמיתית (שהרי נושא דמי השכירות בתקופת ה"אופציה" לא סוכם והתובע רשאי היה להעלותם). שנית, משום שגם אם לו הוענקה אופציה של ממש לחייבת בסעיף 8 כאמור, אזי לכל היותר ניתן היה לומר שהערב נתן ערבותו לתקופת הארכה אחת בלבד (שכן סעיף 8 נקב באופציה אחת בת 12 חודשים). אין חולק כי החייבת לא הפרה את התחייבויותיה כלפי התובע בתקופת החוזה המקורית ואף לא בתקופת ההארכה הראשונה.

9.                  די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה.